פסק-דין בתיק ע"פ 30061/06

1.       לפנינו ערעור על פסק-דינו (הכרעת-הדין וגזר-הדין) של בית-משפט השלום בירושלים ( כב' השופט י' ברקלי) מיום 21.12.05, בת"פ 1069/05, לפיו הורשע המערער בעבירת תקיפה הגורמת חבלה של ממש - לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ודינו נגזר למאסר על תנאי של חודש ימים, שלא יעבור תוך שנה מיום גזר-הדין עבירה לפי סעיף 380 לחוק הנ"ל.

2.       המערער הנו מנהל מספרה ברח' בורוכוב בירושלים (להלן - המספרה). המתלוננת הנה לקוחה מזדמנת אשר קיבלה טיפול בשערה במספרה ביום 31.10.03. המתלוננת לא הסכימה לשלם עבור הטיפול, הואיל ולטענתה לא הייתה שבעת-רצון מהתספורת, ויצאה מהמספרה מבלי לשלם עבור השירות, למרות דרישותיו של המערער לקבלת תשלום. האירועים משלב זה ואילך היו שנויים במחלוקת בערכאה הדיונית. המתלוננת העידה, כי המערער תפס בשתי ידיה והכה אותה. לדבריה, כתוצאה מהתקיפה נפגעה באפה, שאף דימם, ונחבלה בכתפיה ובידיה. מנגד העיד המערער, כי רק תפס בתיקה של המתלוננת על-מנת לאלצה לשוב למספרה עד להזמנת משטרה למקום, והכחיש כי הכה אותה, וממילא - כי חבט באפה. לתימוכין בגרסתו השמיע המערער שתי עדות: עובדת המספרה ואחת מלקוחות המקום.

3.       בהכרעת-הדין העדיף בית-משפט קמא את גרסתה של המתלוננת על-פני עדויותיהם של המערער ועדות ההגנה מטעמו, וקבע כי המערער חבל שלא כדין במתלוננת. בית-משפט מצא תימוכין לגרסת המתלוננת בחבלות שהוסבו לה, אשר תועדו באישורים רפואיים, שהתייחסו הן לפגיעות באף: " סדק קטן ללא עדות לשבר", רגישות ונפיחות  והמטומה; והן לפגיעות בכתף ובידיים: " המטומה סביב כתף ימין בזרוע ימין, אמת ימין ואמה שמאלית, רגישות בעצם הבריח מימין..." (עמ' 5 להכרעת הדין, אגב הפניה למסמכים הרפואיים ת/5 - ת/7). עם זאת, סבר בית-משפט קמא, כי החבלות שהוסבו למתלוננת אינן מגיעות לדרגה של " חבלה חמורה", כהגדרתה בסעיף 34כד לחוק העונשין, אלא אך עד כדי " חבלה של ממש", ועל כן הרשיע את המערער בעבירת תקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק.

4.       בערעורו כנגד הכרעת-הדין, מלין המערער על קביעותיו העובדתיות של בית-משפט קמא ועל מסקנתו לפיה היה זה הוא אשר הסב למתלוננת את הפגיעות האמורות. בערעורו הוסיף והעלה הוא, בין השאר, טענה אשר לא הועלתה על-ידו בבית-משפט קמא, לפיה עמדה לו ההגנה לפי סעיף 75 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996. על-פי הנטען, הסעיף האמור התיר לו לעכב את המתלוננת בגין אי-התשלום, ואף להשתמש נגדה לתכלית זו בכוח סביר. כן מלין המערער על החלטתו של בית-משפט קמא לתקן את כתב-האישום בפתח ישיבת ההוכחות.

בערעורו החלופי לעניין גזר-הדין טוען המערער, כי היה ראוי לנקוט בעניינו בסנקציה ללא הרשעה בצדה, משום שלסברתו הרשעה בדין במקרה דנן עלולה לפגוע בו באורח בלתי מידתי ביחס לנסיבות המקרה.

5.       עקרון היסוד המשמש נר לרגלנו גם בנסיבותיו של מקרה זה, הנו כי בית-משפט שלערעור לא ייטה בדרך-כלל להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו לאחר שמיעת ראיות לפני הערכאה הדיונית, וכי התערבותו בממצאים ובמסקנות העובדתיות מצטמצמת למקרים חריגים שבהם נפלה טעות עניינית המצדיקה תיקונה במסגרת הערעור; ובין השאר: מקרים שבהם נקבעו ממצאים שאינם עומדים במבחן ההיגיון ויש לראותם כמופרכים, או מקום שאין לעובדות שנקבעו בסיס נאות בחומר הראיות. בהתאם, ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאים שנקבבעו על-ידי הערכאה הדיונית שהתרשמה מהעדים, אלא בשעה שאי-מהימנותו של עד היא גלויה וברורה על-פני הדברים (ראו: ע"פ 117/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(2) 408; ע"פ 2932/00 אלמקייס נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 102, בעמ' 108; ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, בעמ' 643).

6.       במקרה דנן נתן בית-משפט קמא אמון בעדות המתלוננת, שזכתה לתימוכין בתעודות הרפואיות אשר הוגשו בהסכמת הצדדים, והעדיף אותה על פני עדות המערער והעדות מטעמו. לא מצאנו, כי מתקיימות בענייננו נסיבות חריגות, המצדיקות את התערבותנו, כערכאת ערעור, בהערכת מהימנות עדים ובקביעת הממצאים העובדתיים.

7.       אין ממש בטענותיו של המערער כנגד החלטת בית-המשפט להתיר את תיקון כתב-האישום בפתח ישיבת ההוכחות, אשר המיר את עבירת התקיפה הגורמת חבלה של ממש לעבירת גרימת חבלה חמורה בזיקה לסדק באפה של המתלוננת. המערער טוען, כי הסכמת בא-כוחו, אשר ייצגו בערכאה הדיונית, לוותר על עדויות הרופאים ולהגיש את התעודות הרפואיות, ניתנה בתחילת הדיון, עוד בטרם הואשם בגרימת הסדק באף. לטענתו, לו ידע הסנגור כי המדינה תטען שהמערער גרם לסדק, היה עומד על חקירת הרופאים ומנסה להוכיח שמדובר בפגם מולד. דא עקא, שעל פני הטענה האמורה טופחת העובדה שהסכמת הסנגור להגשת המסמכים הרפואיים ללא חקירה נגדית, ניתנה בסוף פרשת התביעה (עמ' 14 לפרוטוקול), קרי - לאחר תיקון כתב-האישום לפיו יוחסה למערער, בין שאר החבלות שהסב למתלוננת, גם גרימת הסדק באף.

8.       ומכאן לטענה לפיה עמדה למערער הגנה לפי סעיף 75 לחוק הסדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996.

סעיף 75(א) לחוק הנ"ל, שכותרתו " עיכוב בידי אדם פרטי", מורה כדלהלן:

"כל אדם רשאי לעכב אדם אחר עד לבואו של שוטר אם נתקיים אחד מאלה:

(1) האדם חשוד כי ביצע בפניו עבירת אלימות, פשע, גניבה או עבירה שגרמה נזק של ממש לרכוש...".

סעיף 75(ג) לחוק הנ"ל קובע:

"המבצע עיכוב לפי סעיף קטן (א), רשאי להשתמש בכוח סביר, אם החשוד סירב להיעתר לבקשת העיכוב, ובלבד שלא יהיה בה שימוש בכוח כדי לגרום לחשוד לחבלה".

המערער אינו יכול לחסות כלל ועיקר תחת כנפי ההגנה האמורה  משני טעמים: האחד - הואיל והמתלוננת, אשר לא שילמה עבור התספורת, לא ביצעה עבירת גניבה או עבירה שגרמה נזק של ממש לרכוש; והשני - היות שמעשיו של המערער הסבו למתלוננת חבלות, וכאמור מדובר בחבלות רבות בפניה, בידיה ובכתפה. לפיכך, לא עומדת למערער ההגנה לפי סעיף 75 לחוק הנ"ל, מה גם שכאמור לא הועלתה הטענה בדבר תחולתה של הגנה זו לפני הערכאה הדיונית.

אשר על כן, לא מצאנו כל עילה להתערב בהכרעת-הדין.

9.       ומכאן לערעור על גזר-הדין. ב"כ המערער עותר כאמור לביטול ההרשעה, קרי - להסתפקות בהטלת שירות לתועלת ללא הרשעה. ואולם, עתירתו זו אינה מתיישבת עם טיעוני הסנגור בבית-משפט קמא, אשר כלל לא עתר לשירות לתועלת הציבור ללא הרשעה. נהפוך הוא, הלה ביקש מהערכאה הדיונית לגזור על מרשו " מאסר על תנאי לתקופה קצרה ביותר" (עמ' 8 לפרוטוקול הדיון מיום 21.12.05).

מכל מקום, גם לגופו של עניין, אין המקרה דנן הולם הטלת שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה בדין.

ההלכה הפסוקה מורה, כי " הימנעות מהרשעה אפשרית בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם; ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים ..." (ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3), 337, בעמ' 342).